<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ז</h1>
<h2>דף כז:</h2>
הלכה כרב נחמן שאומר בתחילת פרק המניח עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא למיזל לבי דינא פירוש שאין לו [שום] פסידא אם ימתין עד שיזמינוהו לדין.
<h2>דף פד.</h2>
כתב רב אלפס (ב"ק דף ל' ב') והגאון שמנהג הישיבות בחוצה לארץ אע"פ שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו נידויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס, ואומר בכתובות (מ"א ב') ובבבא קמא (פ"ד א') שאם תפש הניזק מקודם שיעור הראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו (ע"פ לשון רמב"ם סנהדרין פ"ה הי"ז ע"ש).
<h2>דף פד:</h2>
הבא לדון בעידי הלואות ובעידי הודאות אינן צריכין מומחים אלא אפילו שלשה הדיוטות לפיכך דנין בהודאות ובהלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, [ו]אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להם לדון דיני קנסות בשליחותן (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"ח ע"ש). אמרינן בפרק החובל (ב"ק פ"ד ב') כל מילתא דלא שכיחא או לית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אבל שכיחא ויש בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו. מי שגנב או שגזל גובין ממנו בחוצה לארץ את הקרן אבל לא את התוספת (ע"פ רמב"ם שם הי"ג). ואדם שחבל בחבירו אין גובין את הנזק והצער והבושת אבל שבת וריפוי שיש בהם חסרון כיס הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבותם בחוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם ה"י ע"ש). ורבותינו שבצרפת (ב"ק ט"ו ב' תד"ה ואי) חלקו מה שדנו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ל"ז א') חנן בישא תקע לההוא גברא וכן בפרק כיצד הרגל (כ"א א') דאגביה רב נחמן אפדניה מגזלן אחד שבנאה בקרקע חבירו והיו אומרים דשמא מדבר בענין שתפש או אקבעיה לדינא בארץ ישראל ונדחקו על ידי כן. דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותן ודנין אותן בחוצה לארץ (רמב"ם שם הט"ו) כדמסקינן בהגוזל קמא (צ"ח ב') דאגבי ביה כי כשורא לצלמי, וכן הדין במוסר ממון לחבירו אע"פ שלא יעשה מעשה דנין אותו דייני חוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם הט"ז) כדאמרינן בהגוזל בתרא (קי"ז א').
<h2>דף ק.</h2>
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים וידועים כגון דבר שמפורש במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה כדמסקינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג א'), ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"א) שמצינו ברבי טרפון (שם) שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים ואמר לו ר' עקיבא שהוא פטור מטעם שטעה בדבר משנה, ואומר שם דאילו איתא בעינא הוה הדרא לכשרות. טעה בשיקול הדעת [ו]מפרש רב פפא (שם) היכי דמי שיקול דעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ועבד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כדברי האחר שנהגו לעשות כמותו זהו שיקול הדעת, (ע"פ רמב"ם שם ה"ב) אם היה הדיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין, שאין יכול בעל הדין לומר מי יאמר שלא טעה באחרונה הואיל והוא [דיין] מומחה (ע"פ רש"י ד"ה במומחה) לסמיכה. והוא הדין מומחה לסמיכה ולא נטל רשות רק שקבלו עליהן בעלי דינין שחוזר ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י וכס"מ) כמו שמצינו ברבי טרפון שהיה מומחה ונסמך שאמר לו רבי עקיבא אי נמי בשיקול הדעת טעית כל המומחה לרבים פטור. וגרסינן בפרק קמא דסנהדרין (ה' א') רבה בר רב הונא דן דין וטעה אתא לקמיה דרב אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים הא למדת שמומחה שלא נטל רשות וקבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואם לא קבלוהו חייב לשלם, והוא שטעה בשיקול הדעת אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה בסמיכה (ע"פ תו' ל"ג א' ד"ה כאן ע"ש). שנינו בפרק עד כמה במסכת בכורות (כ"ח ב') דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא פירוש עירבן עם פירות אחרות, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, והטמא בטל ואם אין שם כדי ביטול ישלם (ע"פ ב"ק ק' א' תד"ה טיהר), ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. העמדנוה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג א') כשנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפרק קמא (ו' א') העמדנוה בדקבלוה עלייהו. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועה וכל קנין בטעות או מחילה בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ה) כדמוכח בגיטין בפרק קמא (י"ד א') ובחזקת הבתים (ב"ב מ"א א').
<h2>דף קיב:</h2>
פירש רבינו יצחק כי בית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים אבל לבית דין הגדול שהוא הנשיא שבארץ ישראל אפילו הלוה שאומר כן הרשות בידו כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ב ב' ותד"ה מצי ע"ש) גבי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דמר עוקבא מפרש ליה כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא, אי הכי פתחו נמי מצי אמר ליה לבית דין הגדול קאזילנא, משמע שהנתבע דהיינו הלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא. ואומר רבינו תם שבית דין הגדול הוא הנשיא שבארץ ישראל מדאמרינן בסוף פרק זה בורר (סנהדרין ל"א ב' ותד"ה אי) ששלח הנשיא שבארץ ישראל לראש הגולה שבבבל עוקבן הבבלי קבל קדמנא ואמר ירמיה אחי העביר עלי הדרך עשו לו דין שם ואי לא ציית השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, ופירוש(ו) ואי לא ציית הוא שאומר לבית דין הגדול קאזילנא שהרי יותר יש כח לראש גולה שבבבל לרדות בשבט יותר מן הנשיא שבארץ ישראל ודווקא מפני שהיה הנשיא מופלג בחכמה, אבל עתה נקרא בית דין הגדול התלמיד חכם הגדול יותר בחכמה ובמנין כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (ל"ב ב') הלך אחר בית דין יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שברומי הוא בית דין הגדול שאין למעלה הימנו. עוד היה רבינו יצחק אומר דווקא בשני(ה)ם שנתעצמו לדין אם אמר כתבו [ותנו] לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין [לו] אבל בעלמא לא כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ט א') גבי הנהו תרי כותאי חזינא דכל אבתראי רדיף מר אמר רב פפא כל כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה (סנהדרין ל"א ב' תד"ה ואם). שנינו (סנהדרין כ"ג א') כשאחד מבעלי דינין בורר לו דיין אחד וחבירו בורר לו דיין אחד שני הדיינין בוררין להם עוד דיין שלישי ושלשתם דנין לשניהם שמתוך כך יצא הדין לאמתו (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"א). אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אע"פ שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת כדמוכח בפרק זה בורר (שם ורש"י) גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא אע"פ שלא היה גדול כרב הונא. אע"פ שזאת הסוגיא אינה במסקנא מכל מקום הסברא אמת וגם ר"ח לא סתרה בפירושיו אחר המסקנא.
